בשנים האחרונות קיימת טענה כי גובה ההפרשות לפנסיה מתוך השכר בישראל גבוה מידי, בפרט עבור השכבות הנמוכות ובגילאים הצעירים. בפרט, ישראל מתאפיינת בשיעורי ילודה גבוהים במיוחד ביחס במדינות המערב. מכיוון שהוצאה הקשורה בגידול בילדים הינה זמנית, זו אינה הוצאה שיש "להחליף" לאחר הפרישה. נייר זה מבקש להעריך באופן השוואתי את מידת ההלימה של הסדרי הפנסיה הקיימים בישראל בזיקה להחלקת הצריכה לאורך זמן תוך שקלול דפוסי התצרוכת הקשורים בהוצאה על גידול ילדים. הניתוח המוצג במסגרת הנייר מתבסס על מודל ה-OECD לחישוב יחס התחלופה הפנסיוני, תוך תקנון לגודל משק הבית באמצעות סולם שקילות Equivalence scale, על בסיס שיעורי הפריון בכל מדינה.

מהממצאים עולה כי התקנון לגודל משק הבית מגדיל את יחס התחלופה בישראל בהשוואה בינלאומית. כאשר נלקח בחשבון רכיב הפיצויים נמצא כי יחס זה גבוהה מ-100% עבור משקי בית בעלי הכנסה ממוצעת או הכנסה נמוכה מהשכר הממוצע. ממצא זה מדגיש כי ההסדרים הקיימים מביאים להסטה של משאבים עבור שיפור רמת החיים בתקופה שלאחר הפרישה, כאשר זו באה על חשבון צריכה בתקופה בה הפרטים צעירים ויכולים להפיק תועלת רבה יותר, ואף נדרשים להשקיע בהון האנושי של ילדיהם. לאור זאת, מוצע לאפשר משיכה מקרן הפנסיה ללא קנס כתלות בגודל משק הבית ורמת ההכנסה, ובכפוף לתקרה. גמישות  מסוג זה יאפשר לפרטים לערוך אופטימיזציה בהתאם לנסיבות הייחודיות להם וזאת מבלי לפגוע בתמריצים להעסקה.