רק שלושה אחוזים מהאנרגיה בטכנולוגיה פוטו-וולטאית בישראל מיוצרים במתקני גגות ביתיים. זאת בעוד שייצור חשמל מקומי הקרוב למקור הצריכה טומן בחובו תועלות רבות כגון שמירה על השטחים הפתוחים, חיסכון בעלויות הולכה, וכן ביזור ויתירות של הרשת. תועלות אלו אינן מופנמות בעלות הייצור ולכן על אף שמחירי הפאנלים ממשיכים לרדת באופן עקבי ועל אף קרינת השמש הגבוהה בישראל, עדיין רוב ייצור החשמל מקורו במתקנים קרקעיים.

המחקר בוחן את החסמים המונעים את הרחבת ייצור האנרגיה הסולארית על גבי מבני מגורים בישראל. הניתוח מצא כי ההסדר הצרכני "מונה-נטו", המיועד לצרכנים ביתיים, מאפשרת הקמת מתקנים לצריכה עצמית בלבד. מגבלה זו מונעת אפשרות לחלק את התקבולים מהמערכת הסולארית בין הדיירים או פתרונות אחרים אשר מצריכים אפשרות קיזוז בין מוני חשמל שונים. כמו כן, העובדה כי גג המבנה הינו בבעלות של מספר יישויות, מקשה על תיאום והסכמה הדרושים לטובת הוצאת הפרויקט לפועל.

לאור ניתוח הבעיה, נבחנו חמישה מודלים שונים להקמה של מערכת סולארית על גבי מבנה מגורים משותף: מודל ועד הבית, בו ועד הדיירים מקים את המערכת לטובת שימושים משותפים; מודל הדיור הציבורי, במסגרתו המערכות מותקנות על גבי נכסי הדיור הציבורי ומשמשים לאחזקת המבנים; מודל הרשות המקומית, בו הרשות יוזמת את הקמת המתקנים על גבי מבנים בשטחה; מודל הקואופרטיב, המתאר הקמת תאגיד על ידי דיירי הבניין אשר משלם עבורם את חשבונות החשמל וגובה מהם תשלום מופחת; ומודל הכלכלה השיתופית, המאפשר לדיירים שאין באפשרותם להתקין מערכת על הגג לרכוש זכויות ייצור במתקנים על גבי גגות אחרים.

לאור התועלות החיצוניות הגלומות בייצור חשמל מקומי ומבוזר, מוצדק כי הממשלה תפעל כדי להטות את השוק להתקנת מערכות סולאריות על גבי גגות. כמו כן, המחקר מצביע על כלים אפקטיביים שבידי הממשלה המאפשרים הגדלת ביקושים, הסרת חוסר ודאות ויצירת הוכחת היתכנות. זאת ניתן לעשות באמצעות תמריצים כלכליים, טיוב והתאמת רגולציה, ועל ידי ייזום פרויקטים על גבי נכסים ציבוריים.

בעקבות המחקר של ניר, המשרד להגנת הסביבה הפיקה סרטון תדמית חדש- לצפיה לחצו כאן