תעשיית הביו-פארמה הישראלית הכוללת חברות המפתחות ומייצרות תרופות לטיפול במחלות ולקידום הבריאות התפתחה בעיקר לאחר התפוצצות בועת ההי-טק בשנת 2000. לפיתוח ולקידום של התעשייה יתרונות כלכליים ניכרים: הרווחים הפוטנציאליים מהצלחות של חברות בתחום עשויים להגיע למחזור הכנסות של מיליארדי דולרים מדי שנה לאורך שנים רבות. ליתרונות כאלו נודעות השפעות רחבות וארוכות טווח על המשק בזכות הגידול בתוצר, משיכת השקעות זרות והרחבת הידע, הניסיון וההתמחות בתחום. מרכזי מחקר מובילים כגון מכון וייצמן, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב והטכניון הם נקודת מוצא לרבות מהתגליות הרפואיות בישראל. עד היום פותחו תשע תרופות המבוססות על המחקר והפיתוח של מרכזים אלו (מרכז מילקן לחדשנות, 2017).

עם זאת, הפוטנציאל בתחום זה לא ממומש במלואו. רק שלוש מתשע התרופות אשר פותחו בישראל המשיכו לשלבי פיתוח מאוחרים בישראל, ומהן רק שתיים מיוצרות בישראל: אזילקט לטיפול במחלת הפרקינסון וקופקסון לטיפול בטרשת נפוצה (רשות החדשנות, 2017 ).

טענה העולה לעתים קרובות מהתעשייה היא שהמחסור בהשקעות בתחום הביו-פארמה הוא הגורם העיקרי לפיתוח האטי של התעשייה הישראלית, והוא שגורם לחברות לבצע אקזיטים מוקדמים בהערכות נמוכות
בהרבה מערכן האמתי ולסגירתן של חברות רבות למרות הפוטנציאל הטכנולוגי הגבוה הטמון בהן. מחסור בהשקעות לאורך שלבי הפיתוח השונים הוא תופעה כלל-עולמית, וזאת בגלל הסיכונים הגבוהים הטמונים בהשקעות בחברות בתעשייה, סיכונים המרתיעים משקיעים מלהשקיע בתחום. כל שחקני השוק טוענים כי בישראל התופעה קשה אף יותר.