באחד הכישלונות הגדולים ביותר בהיסטוריה, מזרח אגן ים התיכון, בעבר מרכז קוסמופוליטי למסחר וקישוריות גלובלית, משלם מחיר כבד בצורת בידוד, צמיחה ופריון נמוכים, בריחת הון והשקעות מוגבלות. כל אלו, תוצאה ישירה ועקיפה של חמש מאות שנות אימפריאליזם, מלחמות, שחיתות, אוטוקרטיה, פיצול פוליטי ואלימות.בימים אלו, האזור מתמודד עם אתגרים חריפים הקשורים להתחממות כדור הארץ ומעבר אנרגיה.

חשוב לומר: ישנם סימנים מעודדים לכך שהמצב עומד בפני שינוי. אינטרסים גיאופוליטיים, סביבתיים וכלכליים מתיישרים בצורה כזו, שאם רק ניישר את הקטר על המסילה, הרכבת תוכל לדהור לעבר בנייה מחודשת של סחר בין-אזורי

(שעל אף הזרמות ההון והשקעות הנוכחיות הינו בין הנמוכים בעולם), להוביל לצמיחה כלכלית, ולהניח את היסודות לשיתוף פעולה מתמשך, ואולי אף כריתת בריתות חברתיות ותרבותיות חדשות.

לצערנו, ועידת האקלים בגלזגו לא השיגה את היעדים שהציבה לעצמה, למרות אזהרות ממשיות לפיהן יש לנו עשרות בודדות של שנים לפעול כדי למנוע את נקודת האל-חזור בשינוי האקלים. אולם, למה יכולנו לצפות כאשר ראשי המדינות מרוסיה, סין, ברזיל וטורקיה לא הגיעו? או כאשר צרכני הפחם ופולטי הפחמן דו-חמצני הגדולים ביותר בעולם, ביניהם סין, רוסיה, ארה"ב והודו, לא היו בין המדינות שחתמו על ההתחייבות לבטל בהדרגה את השימוש בפחם בתוך מדינתם? עם זאת, מספר מדינות, יחד עם חמישה בנקים לפיתוח, התחייבו להפסיק להשתמש בכספי ציבור כדי לממן פרויקטים מעבר לים של דלק מאובנים "שאינם מווסתים". דהיינו, אלה שלא עושים שימוש בטכנולוגיה ללכידת אחסון וקיבוע של פחמן. במקום זאת, אותן מדינות והבנקים לפיתוח יעשו שימוש בכספים הללו כדי לעזור ולקדם תשתיות לטכנולוגיות אנרגיה ירוקה וליישם תוכניות למיתון, לקיבוע פחמן ואחסון של אנרגיות מתחדשות, כמו גם חידושים אקלימיים פורצי דרך אחרים. פעילות זו תהיה הרבה יותר אפקטיבית, אם רק תיעשה במסגרת של שיתוף פעולה אזורי רחב ככל האפשר.