מחקר זה סוקר את התשומות והתפוקות במערכת החינוך הישראלית וכן את שיטת הקצאת המקורות המופעלת בה. ממצאי הסקירה אומתו מול ספרות מחקרית ומול שיטות תקצוב במדינות אחרות, המדגישות את חשיבותו של התקצוב הדיפרנציאלי לתלמיד ככלי לשיפור הישגי התלמידים במערכת החינוך תוך צמצום הפערים ביניהם.
מחקר זה מראה כי תקצוב החינוך באופן דיפרנציאלי ובאמצעות תקצוב פרטני לתלמיד נעשה מקובל מאוד בקרב מדינות מובילות בעולם, שהוכיחו את יעילותה של הקצאת המקורות באמצעות שיטה זו. על כן, מומלץ ליישם שיטת תקצוב זו בישראל. לטובת זאת מציע מחקר זה מספר ההמלצות.