לא קומדיה, אלא טרגדיה: הכישלון העצוב של תעשיית הסרטים הישראלית
איך היהודים המציאו את הוליווד, אבל לא הצליחו להמציא אותה מחדש במולדתם – למרות יכולתה ההיסטורית של ישראל ליצור סיפורים טובים לכל אורך ההיסטוריה?
עד היום ישראל החמיצה את ההזדמנות ליצור פעילות עסקית ומקומות עבודה על בסיס התרחבות של תעשיית הסרטים והטלוויזיה המוכשרת במיוחד שלה בכל רחבי העולם. הפיקו סרטים על ישראל במלטה, בתוניסיה, במרוקו ובירדן, ולא בישראל. משהו השתבש בגדול: איך היהודים המציאו את הוליווד, אבל לא הצליחו להמציא אותה מחדש במולדתם – למרות יכולתה ההיסטורית של ישראל ליצור סיפורים טובים לכל אורך ההיסטוריה?
למרות תעשיית הסרטים והטלוויזיה התוססת והמתפתחת של ישראל ולמרות הכישרון היצירתי העצום שנראה בפסטיבל הקולנוע הקרוב בירושלים, התמריצים הקיימים בתעשיית הקולנוע הישראלית, שמבוססים על החוק לעידוד הפקות סרטים בישראל משנת 2008, נכשלו בגדול במשיכת פרויקטים חדשים. הם גם ממש מיושנים.
תמריצים לבדם אינם מספיקים – חובה לצרף אליהם תשתית וכישרונות, על מנת לבסס אשכולות שלמים של הפקת סרטים, תכניות טלוויזיה ומדיה לאינטרנט. שלא לדבר על יישומי מציאות רבודה ומציאות מדומה על בסיס מחשוב ענן בהפקת סיפורים וסרטים דיגיטליים. מדינות אחרות הצליחו בכך על-ידי הצעת עלויות נמוכות יותר, באמצעות הטבות מס ותשתיות הפקה לצד תמיכה תפעולית, כאשר בתוך כך הן גם משווקות את הנופים, השירותים, מתקני התיירות ושירותי הפקת הסרטים המקומיים שלהן בצורה יעילה יותר מישראל – מדינה שבה מתחילים כל-כך הרבה סיפורים ויש היום כל-כך הרבה התחלות חדשות בתחומי האמנות והטכנולוגיה.
תמריצים הם לא כל הסיפור, אבל הם כן חלק ממנו. לא כל מקום צריך להצטרף למשחק התמריצים בתחרות על הפקות סרטים ותכניות טלוויזיה, אבל אם יש מקומות עם מוניטין של לספר סיפורים, המקומות האלה הם ירושלים וישראל.
אין אסטרטגיה אוניברסלית לתכנון ויישום של תכנית תמריצים שמתאימה לכולם, זה רק מרכיב אחד שיכול לעזור להגיע להצלחה. פיתוח אשכול מדיה וטכנולוגיה דורש מקום שבו במקביל מפתחים תשתיות, בונים כוח עבודה ומשמרים אותו ומציעים למפיקים תמריצים אטרקטיביים ומהימנים.
אטלנטה, טורונטו, ולינגטון בניו זילנד ואפילו פיטסבורג הן דוגמאות לחשיבות של תכנון ארוך טווח שמבוסס על תמריצים וכולל השקעה בתשתיות ובהכשרה.
אז למה לא ירושלים? למה לא ישראל? ערים ומדינות אחרות בעולם שמצטיינות בתחום הקולנוע מציעות תמריצים נדיבים ומתמשכים כדי למשוך הפקות סרטים ותכניות טלוויזיה. המדיניות שלהן מצמצמת את האי-ודאות עבור חברות הפקה, ואילו המדיניות שלנו הצליחה להגדיל אותה.
נוסף על כך, הערים הללו הקימו תשתיות מודרניות, כמו אולפני הקלטה רבים, שירותי הפקה ושירותים לאחר הפקה. היכולת שלהן לארח פרויקטים בגדלים שונים ולתמוך בהם במשך כל השנה לא רק מביאה אליהן פעילות הפקה יציבה, אלא גם משמרת ומושכת אנשי קולנוע וטלוויזיה מקצועיים וספקים של שירותי עזר, כמו קייטרינג ותחבורה. ברגע שנוצר אשכול סרטים חזק, הוא יכול ליצור מקומות עבודה קבועים וגם "אפקט אדווה" חיובי בכלכלה המקומית. בישראל ניתן לעשות את זה במספר שפות שמאחוריהן עומדים קהלים ומסורות מגוונים.
אחרת, נמשיך לייצא את הקניין הרוחני הישראלי בתחום הקולנוע והטלוויזיה למקומות אחרים – בצורת פורמטים של תכניות, מה שהצליח הרבה יותר מהמאמצים למשוך הפקות סרטים. גם אם ייצוא של פורמטים הוא חלק חשוב של תעשיית הבידור, הכישרונות, הכישורים והסיפורים של ישראל פשוט ילכו בדרכן של בריחות מוחות בתחומי ביוטכנולוגיה, פיזיקה, כלכלה וכימיה וייצרו יותר ערך בחו"ל מאשר בבית. ייצוא פורמטים והפקה מקומית אינם סותרים זה את זו, אלא יכולים לחזק זה את זו בדרך ליצירת אשכול תעשייתי מקומי – בדיוק כמו שזה נעשה בזמנו במקומות אחרים, מהוליווד עד בוליווד.
בחודש האחרון נפטר ג'ון היימן, שהשקיע יותר מ-4 מיליארד דולר בהפקות של מאות סרטים. החדשנות שלו בתחום הקולנוע והמימון שינתה את פני הוליווד. הוא והוריו היו יהודים ממוצא גרמני שבשנות ה-30 ברחו מהנאצים ללונדון. (בנו גם הפיק את סדרת הסרטים "הארי פוטר"). היימן עבר להוליווד והפך לחלוץ עולמי במימון מובנה של סרטים, על-ידי מימון תיקים של סרטים בהתבסס על מאגרי כישרונות וסיפורים, במקום סרטים בודדים והתבססות רק על כושר הפקה וטכנולוגיה. שיטת המימון שלו מתבססת על גופים מבוססי פרויקטים (אולפנים) ומרחיבה אותם, במקום הארגון התעשייתי הקונבנציונלי יותר של הפקת סרטי עלילה (כמו הרעיון המקורי של תומס אדיסון שהמציא את Kinetograph ואת הפקת הסרטים). נוכל ללמוד משהו ממר היימן (ולא ממר אדיסון) כדי לבנות בישראל תעשיית הפקות סרטים ומדיה ברמה עולמית.