פרופ' איילת גניזי-אוניברסיטת קליפורניה-סן-דייגו

עמיתים

פרופ' איילת גניזי היא פרופ' בבית ספר למנהל עסקים באוניברסיטה של קליפורניה בסן דייגו. תחומי העיסוק העיקריים שלה הם התנהגות צרכנים, מגזר שלישי, ומחקרי שווקים.

במפגש שלנו, פרופ' גניזי קיימה דיון בנושא חדשנות חברתית. התמה העיקרית שלה היא שעל ארגוני מגזר שלישי לפתח מנגנוני קבלת החלטות שדומים לאלה שקיימים במגזר העסקי. לטענתה, ארגונים אלה נמנעים מהצבת יעדים ומטרות, קביעת מדדי הצלחה, וחשוב מכל – מדידת תוצאות. למרות שמושגים אלו הם חלק מהשפה היומיומית של מנהלים עסקיים ומתכננים אסטרטגיים, במגזר השלישי הם לעיתים מהווים רעיונות זרים.

הסיבות לרתיעה של ארגונים מרעיונות אלו הן מגוונות. ראשית, קיימת תפיסה נפוצה לפיה "אי אפשר למדוד טוב חברתי". למשל, כיצד ניתן למצוא מדדים לתכנית שמבקשת לפתח סקרנות בקרב ילדים ונוער? איך ניתן לכמת סקרנות? שנית, מדידת הצלחה פירושה הכרה בכישלון, ויותר מכך, נשיאה בתוצאות. לפעמים, התוצאות של מדדי הצלחה לא מספקים הם נקיטת צעדים כואבים, כמו צמצום תכניות ואף פיטורים. במגזר שחלקו זר לחלוטין לאמצעי התייעלות מסוג זה, ייתכן ששיח של הצלחה וכישלון הוא שינוי דרסטי בחשיבה.

אמנם, לטענת פרופ' גניזי, אין סיבה שהדיכוטומיה בין המגזר השלישי לשיח האסטרטגי תתקיים. בקורס שהיא מעבירה בנושא "חדשנות חברתית", היא מכניסה טכניקות של חשיבה אסטרטגית לתוך עולם העמותות. למשל, באחד התרגילים, היא מבקשת מתלמידיה להשתמש בשיטת ה"5 למה?", על מנת להגיע לשורש של בעיה חברתית אותה הם מבקשים לפתור, ובכך למצוא לה פתרונות מתאימים. לדוגמה, עמותה שמבקשת להאכיל ילדים רעבים. לשאלה "מדוע יש ילדים רעבים", התשובה כנראה תהיה "כי אין להם אוכל", והפתרון יהיה בתי תמחוי. אולם, אם נמשיך לשאול מספר פעמים את השאלה "למה?", לדוגמה "למה אין להם אוכל?" "למה המשפחות שלהם עניות?" "למה להורים שלהם אין עבודות טובות?", וכו', ייתכן שנמצא פיתרון אחר, כמו צהרון בו מאכילים את הילדים אך גם עוזרים בשיעורי הבית. זה פתרון שלא רק עוזר לילדים הרעבים של היום, אלא גם מונע את קיומם של ילדים רעבים בעתיד.

כפי שנאמר, מדידת אינדיקטורים של הצלחה היא גורם מפתח בהערכה של תכניות חברתיות. מכאן, שבבסיס גישה זו ישנה הנחת היסוד שכל פעילות של עמותה במגזר השלישי ניתנים לכימות. על מנת שהנחת היסוד תתקיים, יעדי העמותה צריכים להיות מוגדרים בצורה כמותית. במילים אחרות, ניתן למדוד הכל, אם מעריכים באמצעות המדדים הנכונים.

האם שיח כזה מציג "כלכליזציה" של המגזר השלישי? האם עמותות יחדלו להסתמך על אינטואיציה ועל ניסיון החיים של האנשים שמרכיבים אותן? והאם ייתכן שהדגש על מדדי הצלחה יפגע ביכולת של ארגונים לעשות טוב חברתי?

התשובות לשאלות הללו תלויות, בחלקן, על שאלה פילוסופית למדי: האם יש דברים שלא ניתנים למדידה? הגרסה הפרקטית יותר של אותה שאלה: האם יש דברים שקשים מאוד למדידה, עד כדי כך שיהיה לא יעיל למדוד אותם?

אם התשובה לשאלות אלו היא כן, ייתכן שחלק מהעמותות בבעיה. למשל, אם עמותה מבקשת לעודד מצוינות בקרב נוער במצוקה, איך ניתן למדוד מצוינות? חלק יגידו שאינדיקטורים כמו קבלה לאוניברסיטה, ציון פסיכומטרי, או גיוס משמעותי לצבא יכולים לתת תמונה מהימנה. אחרים יגרסו שאלו הם משתני עזר, שאינם מייצגים את הרעיון האמיתי של חתירה למצוינות. מצוינות היא תכונה חמקמקה, ולא ניתן להכניסה לתוך מדד כמותי.

לצערי, אין לי תשובה חד משמעית לגבי מי מהעמדות האלו הן נכונות. אולם, אני מאמינה שיש למגזר השלישי הרבה מה ללמוד מהשיטות הנהוגות במגזר העסקי. ללא שום ספק, פרופ' גניזי יכולה להיות האדם המתאים להנהיג שינוי כזה.

יעל נאור
נאור מתמחה במועצה הלאומית לכלכלה. טרם הצטרפותה לתכנית, עבדה במועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, והיתה מעורבת במספר פרויקטים שנסובו סביב פנסיות, גיל פרישה, פיתוח אזורי, תחבורה. לפני כן, עבדה במשרד המדען הראשי במשרד הכלכלה כעוזרת לראש המטה. בעת לימודיה,...
Contact Us

We're not around right now. But you can send us an email and we'll get back to you, asap.